Notices by gadial@tooot.im, page 2

אני יחד עם דור שלם בישראל גדלנו על "בונוס", וזה די מופלא בעיני איך משחק שבץ-נא++ הפך להיות הזיכרון החם המיתולוגי שלנו מהילדות. אבל האמת היא שזה משחק *ממש מוצלח* שכיף לשחק גם היום (יש גרסה שרצה בדפדפן, גגלו). הברקה מאוד מפתיעה של תעשיית המשחקים הישראלית.

Litil Divil היה משחק פאזלים-אקשן שנראה יפהפה והפאזלים בו היו מגניבים והוא היה כיף גדול... אלמלא הוא היה כל כך, כל כך, כל כך מעניש. כשהחיים נגמרו המשחק פשוט נגמר והיה צריך להתחיל הכל מחדש. וכל צעד לא נכון כשהולכים במבוך היה פוצע אותך ומוריד חיים. פספוס פוטנציאל אדיר מבחינתי.

Night Shift היה משחק פלטפורמות חמוד שבו צריך לטפל במכונה ענקית שאמורה לייצר כל מני בובות וכמובן שכל הזמן יש תקלות ומהומות. היה לזה את הקסם של Factorio ו-TIM משולבים יחד, אבל זה מיצה את עצמו יחסית מהר. אם יעשו משחק דומה היום בסגנון מודרני יותר הוא יוכל להיות מדהים ממש.

אחחחח, Wolfenstein 3D הידוע לדור שלם בישראל בתור "טירה נאצית". משחק היריות התלת ממדי הראשון שלי, שעשה היסטוריה בתחום הזה והיה נקודת מפנה בהיסטוריה של הגיימינג.

הייתי ממש גרוע בו ותמיד מתתי בבוס הראשון אז שיחקתי עם צ'יטים והתמכרתי אליהם בכל משחקי היריות התלת ממדיים. אסון.

Garfield: Big, Fat, Hairy Deal הוא אחד מהמשחקים האהובים עלי מתקופת האטארי ST. זה סוג מוזר למדי של קווסט שחלק נכבד ממנו הוא ללכת למקומות ולבעוט בדברים, והצלחתי לסיים אותו עצמאית בלי עזרה מהאינטרנט שלא היה קיים אז - והפתרונות שם כל כך הזויים שלא ברור לי איך הצלחתי.

Super Street Fighter II Turbo היה הגרסה האולטימטיבית של Street Fighter II (היו לו המון גרסאות) ובעצם היווה סוג של פרידה שלי מהסדרה כי לא שיחקתי בשום דבר ממנה אחר כך (התחלתי עם 1 עוד בימי האטארי שלי). לא נעים, אבל בדיעבד אני לא כזה אוהב את המשחקים הללו, אבל בזמן אמת ממש אהבתי אותם

Castle of Dr. Brain הוא מה שקיבלנו כשסיירה החליטו להשתמש בעיצוב הקווסטים שלהם כדי לעשות משחק חידות, וזה עבד *טוב*. זה משחק צבעוני, הומוריסטי וכיפי עם חידות נחמדות ולא נוראיות, ובלי שום אפשרות להיתקע. יופי של דבר.

Syndicate היה מהמשחקים הללו שלא היה שום דבר דומה להם בזמנו, וגם היום קצת קשה לי למצוא תחליפים. זה משחק אקשן עתידני שבו משחקים חוליית סוכנים על-אנושיים שיוצאת למשימות שכוללות בעיקר לירות בכל מה שזז. וזה היה מגניב. וכיפי. וטחנתי את זה שוב ושוב. איזה יופי של משחק.

Simfarm שייך למסורת המפוארת של משחקי Sim שהחלה בסימסיטי והגיעה לשיא עם הסימס. בזמנו אהבתי אותו מאוד למרות שהשדות שלי תמיד הוצפו והייתי גרוע באופן כללי ולא הבנתי עד הסוף את המכניקות. היום? אני מעדיף את הטייק על הז'אנר של Stardew Valley וחבריו.

Theme Hospital הוא משחק ניהול בית חולים ששאב קצת השראה סגנונית מ-Theme Park. מכיוון שבית חולים הוא עניין מבאס, הלכו על כיוון הומוריסטי לגמרי עם מחלות מטורללות ודרכי ריפוי עוד יותר מטורללות, והתוצאה הייתה משחק ממש חמוד וכיפי.

Night Hunter היה משחק פלטפורמות לאטארי ST שבו משחקים ערפד מרושע, בלי להתבייש, עם למצוץ דם של כל אויב שזז כדי להתרפא, הפיכה לעטלף ולזאב, ובעיקר המון דרכים אפשריות למות בצורה מביכה. המשחק לא היה טוב במיוחד וכשמתים צריך להתחיל הכל מחדש אז לא התקדמתי הרבה, אבל ממש אהבתי את הקונספט

השירות הצבאי שלי היה קל ומשעמם, והשאלה הגדולה שבה התחבטתי הייתה - Freecell או סוליטר או שולה המוקשים? פריסל ניצח בקלות עקב היותו נטול מזל לחלוטין והיצר שלי לצבור רצף נצחונות עצום תוך מעבר סדרתי על הכל (הרצף נקטע זמנית ב-1941, שהוא כידוע המשחק הכי קשה חוץ מ-11982 הבלתי פתיר).

Bubble Bobble היה משחק פלטפורמות קשה לאללה שבו צריך ללכוד אויבים בתוך בועות ולפוצץ אותם. זהו, זה כל המשחק. וזה החזיק אותנו במשך עשרות שלבים עד להפסד המביש שאילץ אותנו להתחיל מחדש. מה היה הקסם שגרם לנו לאהוב אותו כל כך? אולי המוזיקה המאוד רפטטיבית ומאוד מופלאה.

Simtower זה מה שקרה כשחברת Maxis לקחה את מותג ה-sim היוקרתי שלה ונתנה לחברה יפנית עלומה לפתח משחק במקומה. הרעיון של משחק בניית וניהול גורד שחקים הוא נחמד ודי נהניתי ממנו בהתחלה, אבל הוא ממצה את עצמו מהר למדי וחסר לו ה"אופי" של משחקי sim אחרים שהופך אותם למוצלחים כל כך.

Al-Qadim: The Genie's Curse שייך לתקופה הזו בניינטיז שניסו להלביש בה תווית וחוקי AD&D על משחקים שלא מתאימים לזה. המשחק הזה די התעלם מהתווית והתמקד באקשן/הרפתקאות דמוי זלדה, ועשה את זה בצורה די כיפית, עם עלילה לא רעה יחסית לז'אנר ואקשן סביר. סיימתי אותו ואני זוכר אותו לטובה.

Defender of the Crown היה משחק אסטרטגיה לאטארי ST (במקור לאמיגה) די גרוע שניסה לפצות על כך ברב תחומיות, עם קרבות אבירים גרועים, קרב קטפולטות גרוע, קרב חרבות גרוע וגרפיקה שלזמנו (1986) נראתה מדהים מדהים מדהים. נשבע שחזרתי אליו שוב ושוב רק בגלל הגרפיקה והמוזיקה. המשחק עצמו מזעזע.

Ikari Warriors כנראה התיישן נורא ביחס לימים שבהם חרשתי אותו באטארי, אבל בשעתו הוא היה כיף גדול של משחק יריות במבט מלמעלה עם גיבור דמוי רמבו שמפוצץ חיילים בג'ונגל, נכנס לטנקים, זורק רימונים ועושה מהומות. רק חבל שהייתי גרוע בו ואף פעם לא התקדמתי רחוק במיוחד.

Unlimited Adventures הוא נקודת השיא של סדרת משחקי תפקידים מבוססי AD&D שנקראו "Gold Box series". הוא לא היה משחק בפני עצמו אלא מנוע ליצירת משחקים כאלו (עם משחק לדוגמא) וזה היה מנוע מעולה עם המון משחקים עבורו באינטרנט המתפתח. הייתי מרותק אליו ממש למרות שאף פעם לא סיימתי לבנות כלום.

- אמא! אני רוצה מריו קארט ב-SNES!
- יש לנו מריו קארט ב-PC בבית
מריו קארט ב-PC בבית: Wacky Wheels.

למעשה, זה היה חיקוי מריו קארט ממש חמוד וכיפי ונהניתי ממנו המון. לא היה לי SNES אף פעם ומעולם לא שיחקתי במריו קארט בזמן אמת, ובזכות Wacky Wheels אני בכל זאת לא מרגיש FOMO.

Final Fantasy 6 הוא ה-JRPG המושלם. יש לו עלילה טובה, דמויות מוצלחות, עולם מעניין ומערכת קרבות כיפית. הגיל שלו ניכר כבר ומשחקים מודרניים יותר עשו את אותם דברים טוב יותר, אבל הוא לא רק מרגיש לי כמו אחד מהטובים בתקופתו, אלא בתור מה שעדיין ממחיש מה הדברים שאפשר לצפות להם במשחק מסוגו.